אנחנו חיים בפער (מילה מצחיקה קצת),

פער בין הרצוי למצוי,

פער בין הרוח לחומר,

בין צורך לרצון

כהורים אנחנו חווים פער ביננו לבין הילדים,

בגיל, בנסיון החיים, ביכולות,

בעידכונים העכשוויים, במוזיקה באופנה ועוד אינסוף פערים.

בזוגיות אנחנו חווים פערים,

בין מה שאני רוצה, ומה שהוא,

בשפות השונות שאנחנו דוברים,

בצרכים שלנו, ועוד אינסוף פערים.

אנחנו חיים בפער

עם עצמינו,

בין איך שהיינו רוצים להראות, להתנהג, להרגיש,

בין מה שקורה לנו בפנים ובחוץ

הפער הזה יכול לכאוב לפעמים,

הוא יכול ליצור מרחק

הוא יכול להפריע לדבר,

קשה להקשיב כשיש פער גדול.

אז איך מסתדרים עם הפער הזה?

הפער כאן, והוא ישאר, אין לנו דרך להמנע מפערים וגם אם נבנה מאה גשרים עדיין ישארו פערים בתוך המציאות שלנו..

אם הפער הזה ינהל אותנו,

שם תווצר הבעיה.

כשבדקתי את המילה פער גיליתי שהיא מוזכרת בתנ"ך בהקשר של פעירת פה.

אולי זה איזשהו הסבר על היכולת שלנו להתמודד עם פערים,

לפתוח את הפה (ולא תמיד בצורה מנומסת..),

בטח סביב מערכות יחסים,

אם נדע לפעור את הפה,

ולומר רגשות, צורך, קושי,

אולי זה עוד חלק מבניית גשר,

המגשר על הפערים ויוצר דרך בה אפשר להפגש.

המרחק ביננו ינבע גם עד כמה אנחנו מצליחות ומצליחים לדבר על הפער ולגשר מעליו.

זה נכון לגבי זוגיות, זה נכון גם ביננו לבין הילדים, זה נכובנינו לבין עצמינו.

צריך למצוא זמן לדבר, כדי לגשר, או לפחות לתחזק את הגשר,

אבל לא לוותר עליו, אחרת נחיה על שתי גדות רחוקות ומבודדות.

יש הרבה דרכים לבנות גשרים…