אף פעם לא הייתי ילדה של מסיבות יומולדת, אמא שלי מספרת שאפילו בגן לא רציתי מסיבות, ימי ההולדת שלי הסתכמו בעוגת יומולדת בסעודת שבת, ההורים זרמו עם הילדה הביישנית, ולא לחצו יותר מידי.
 כשהגיע זמן הבת מצווה, לא זוכרת שהיו לי מחשבות על שמלת תחרה או משהו דומה. לא דמיינתי ארוע רב משתתפים, רק משהו שצריך לעשות. לכן כשהגיע ההצעה מההורים לעשות טיסה משפחתית לחו"ל במקום ארוע גדול, התלהבתי וויתרתי בקלות….יעברו עוד שנים עד שארגיש קצת פיספוס, שלי לא היה. שחסר לי תחושת ה"מיוחדת" ולו ליום אחד.

יעברו עוד שנים, אני יהפוך בעצמי לאמא, ואגלה שהדור היום השתנה, וחגיגת בת מצווה, היא שונה, וכל אחת היא מיוחדת, ורוצה גם להרגיש כזו. וגם ההורות השתנתה, הורים שרוצים שהילדים יהיו מאושרים, וחשוב להם לתת את המקום לילד. במהלך השנים התפתחה תרבות אחרת לחגיגות בת מצווה, ונעשה שימוש מוגזם לדעתי בסממנים חיצוניים שמנסים לספק תחושת אושר רגעית, בעוד שלפעמים נשכחים חלקים מהותיים מהארוע, ותחושת הערך האמיתי של ילדת הבת מצווה.

אולי מתוך החוויה הזו אני היום יוצרת מסעות וסדנאות לאמהות ובנות מצווה, מקום בו אני בוחרת לתת מקום למשהו שהוא מעבר לחגיגה חד פעמית, ומבקש ליצור מפגש מחודש של אמא עם ביתה המתבגרת, זו שמתחדשת בזהותה. יש משהו במפגש המשותף הזה של אמא עם בת, כשהוא נקי מהפרעות, כשמישהי חיצונית, מנחה, מובילה, נותנת הזדמנות בו יכולים להאמר דברים מהלב, יכולים להתגלות עוצמה וכוחות מוסתרים, כמו מעיין חבוי במעמקי האדמה שמחפש איזה חריץ להתגלות, לפרוץ, להראות, להתחדש.

יש מקום לחגיגות, להרגיש מלכה ליום אחד, למצוא את הבגד המחמיא את התסרוקת המושקעת, את האולם, את האוכל, וכן את ההשקעה בילדת היומולדת. ויש מקום למשהו מעבר, למצוא את הכוחות הטמונים בילדה לשקף אותם, ליצור להם נראות ותחושה פנימית ש"הנה אני"!, ואיזה כיף שאני פה בעולם, שותפה ליצירה של עולמי ושל הסביבה שלי.

שנת הבת מצווה מזמנת את האפשרות הזו, לשים את הילדה על הבמה, לראות כמה היא גדלה, להתבונן ביופי פנימי וחיצוני, להביט בכוחות שצמחו בה, להשקות את החלקים שטרם גדלו, ליצור מקום בטוח בו אפשר לגדול, לעןף ממנו, ותמיד לחזור